חזרה לדרום
29, 30 באפריל 2026 |
20:00 | מוזיאון
תל-אביב לאמנות
כריסט אֶוון-אלקסיס, מנצח
(ארצות הברית–גרמניה)
ניצן אלון, אלט
פליקס מנדלסון | סימפוניה
מס' 7 ברה מינור לתזמורת כלי קשת
חיים פרמונט | "חזרה
לדרום" לאלט ולתזמורת
יוזף היידן | סימפוניה מס' 101 ברה מז'ור, "השעון"
כריסט אֶוון-אלקסיס (Christ Evan-Alexis, נ' 1970) זכה להכרה ולשבחים בזכות בחירה מקורית ומתוחכמת של רפרטואר תוכניות הקונצרטים שלו. עובד דרך קבע עם האופרה הלאומית של סופיה, בולגריה, שם ניצח על הביצוע הראשון בבולגריה של האופרות "אלקטרה" ו"אריאדנה בנקסוס" מאת ריכרד שטראוס ושל כל מחזור "טבעת הניבלונגים" ו"לוהנגרין" מאת ואגנר. באוקטובר 2023 הופיע לראשונה באסיה בבית האופרה של דאגו (דרום קוריאה) עם "אלקטרה" והוזמן לחזור ולנצח על הפקה חדשה של "אביר הוורד" ב-2024. כיהן כמנצח הראשי של הפילהרמונית של סרייבו בעונת 2023–2024
לרגל מלאת 100 שנה להיווסדה, לצד אמנים אורחים בולטים כמו ריקרדו מוּטי וזובין מהטה. מאז 2022 מוזמן כמנצח אורח קבוע לתזמורת הסימפונית של נירנברג, לפילהרמונית החדשה של וֶסטפָליה ולפילהרמונית של צפון-מערב גרמניה, וכן לתזמורת הקלאסית של מדיירה בפורטוגל. ניצח בגרמניה על תזמורות פילהרמוניות וסימפונִיות רבות ועל תזמורות של בתי אופרה. כן הוזמן לנצח בזאגרב, בסלובניה ובלוקסמבורג, ובארץ – על הסימפונית ראשון לציון ועל הסימפונית ירושלים. כיהן כמנהל המוזיקלי של האופרה הממלכתית ברנדנבורג בקוטבוס (2008–2018), עימה הקליט, יצא לסיורי קונצרטים (לראשונה בתולדותיה), הגדיל את קהל מנוייה ואת היקף התמיכה הכלכלית בה והביא לזכייתה בפרס בתי ההוצאה לאור על תוכנית הקונצרטים הטובה ביותר בגרמניה (2011).
בעקבות פעילותו זו זכה לתואר אזרח כבוד של העיר. כמקדם מוזיקה בת-זמננו
ערך את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל זלצבורג בקיץ 2011 עם האופרה "מקבת" מאת
סלווטורה סקיארינו. ב-2018 ניצח על קונצרט הסיום של הפסטיבל למוזיקה חדישה "אולטרה
שאל" בברלין. עד כה ניצח על 70 ביצועי בכורה עולמיים ועל תוכניות רבות של
מוזיקה לסרטים ומוזיקה פופולרית. במסגרת פעילותו החינוכית משמש מאז 2023 כמנצח
הבית של האקדמיה הבינלאומית השנתית למוזיקה "פיאֶסטרָווגָנצה" בברלין. בדצמבר
2025 הנחה כיתת אמן לסטודנטים לניצוח באוניברסיטת ברלין לאמנויות (UdK). נולד
בלוס אנג'לס למשפחת מוזיקאים ממוצא יווני וגדל בלאס וגאס. בילדותו ניגן באבוב
ובפסנתר. למד מתמטיקה וקומפוזיציה באוניברסיטת הרווארד וניצוח בקונסרבטוריון
למוזיקה בלייפציג.
ניצן
אלון הופיעה
כסולנית עם מיטב התזמורות בארץ, בהן הפילהרמונית הישראלית, הסימפוניות ראשון לציון, הסימפונית
ירושלים, התזמורת הקאמרית הישראלית, בארוקדה, הקאמרטה הישראלית ירושלים, סימפונט
רעננה ואחרות, גילמה תפקידים
שונים באופרה הישראלית וכן הופיעה בחו"ל עם רפרטואר מגוון מבאך עד מוזיקה
חדישה. בין היתר שרה בבכורת האופרה L'absence מאת שרה נמצוב בביאנלה במינכן (2012). זכתה במקום
השלישי בתחרות הלידר ע"ש צ'רלס שניידר. הייתה חברה ב"מיתר אופרה סטודיו" של
האופרה הישראלית (2013–2015). זכתה במלגת IVAI ובמלגת חבס לזמרים צעירים מבטיחים.
למדה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובבית הספר הגבוה למוזיקה בלייפציג, גרמניה.
פליקס מנדלסון (1809–1847) | סימפוניה
מס' 7 ברה מינור לתזמורת כלי קשת (כ-20 דקות)
Felix Mendelssohn (1809–1847) |
String Symphony No. 7 in D minor
1. Allegro (מהיר)
| 2. Andante amorevole (נינוח ובאהבה) | 3. Menuetto (מנואט)
4. Allegro molto (מהיר מאוד)
מנדלסון נחשב לאחד מילדי הפלא המוכשרים ביותר שידע עולם המוזיקה. סגנונו המוזיקלי הבשיל עוד בטרם הגיע לגיל 20. בין גיל 12 לגיל 14 הוא הלחין שתים עשרה (!) סימפוניות לתזמורת כלי קשת. אולי אין זה כה מפתיע אצל ילד שכבר בגיל 11 הלחין אופרה (שאף בוצעה לכבוד יום הולדתו ה-12), עוד לפני גיל 17 כתב שתיים מיצירות המופת המפורסמות ביותר של ספרות המוזיקה (השמינייה לכלי קשת והפתיחה ל"חלום ליל קיץ"),
ויצירותיו כבר בוצעו באולמות פומביים. הסימפוניה ברה מינור הולחנה ב-1821–1822, כשהיה בן 12. ליצירה ארבעה פרקים, מהיר–איטי–מנואט–מהיר, במתכונת הסימפוניות הקלאסיות. הבחירה בסולם רה מינור בעל הגוון הכהה הביאה את מנדלסון לפתוח את היצירה בנושא סוער, בסגנון "סער ופרץ" שאפיין את יצירותיו של היידן באמצע המאה ה-18, ושגם מוצרט עשה בו שימוש ביצירותיו הכתובות בסולם זה (למשל, בקונצ'רטו לפסנתר ק' 466, בסצנת הדו-קרב מתוך האופרה "דון ג'ובאני", בפרק "יום הדין" [Dies Irae] מתוך הרקוויאם ועוד).
הפרק השני מתחיל בהרכב מצומצם, קאמרי, בצלילים גבוהים ללא באסים, ומעלה תחושה של אהבה ילדותית תמימה יותר מאשר של אהבה רומנטית, שהילד בן ה-12 מן הסתם טרם חווה. הפרק השלישי הוא מנואט, שאינו אלגנטי ונינוח כמו מנואטים מן המאה ה-18, אלא מהיר ונמרץ יותר עקב מצב הרוח הנסער שמכתיב סולם רה מינור. לעומת זאת, הטריו (הבית האמצעי) קליל ומתרוצץ בצלילים קצרים, שיהיו תו היכר סגנוני של המוזיקה של מנדלסון בעתיד.
מנדלסון עובר כאן בין צבעים הרמוניים שונים בנועזות
רבה ובמיומנות מדהימה. הפרק האחרון מתחיל בריצה מטורפת של צלילים מהירים וטרמולו
וממשיך בפוגה (מרקם "מלומד" רב-קולי). הפוגה בנויה לתפארת ומפגינה את
שליטתו המוחלטת של הילד בכתיבה רב-קולית בסגנון באך. גם אם לעיתים נשמע שליצירה
חסר גיבוש צורני או סגנוני, כאילו רצה הילד להפגין בה את כל יכולותיו, עודנו
נותרים פעורי פה לנוכח גודל הכישרון המופגן בה ולנוכח חינניותה.
חיים פרמונט (נ' 1950) | "חזרה לדרום" לאלט ולתזמורת למילים
מאת אבא קובנר (כ-18 דקות)
Haim Permont (b. 1950) | "A Return
to the South” for Alto and Orchestra, Lyrics: Abba Kovner
חיים פרמונט הלחין מוזיקה סימפונית, קאמרית, ווקאלית, אופרות ומוזיקה
לתיאטרון, לקולנוע ולעבודות מולטי-מדיה. יצירותיו בוצעו בידי תזמורות, אנסמבלים
ומקהלות בארץ וכן בארה"ב, באוסטרליה, בדרום אמריקה, במזרח הרחוק ובכל רחבי
אירופה. זכה בפרסים רבים, בהם שלושה פרסי אקו"ם, פרס רוזנבלום לאמנויות הבימה,
פרס מרגלית למוזיקה ולתיאטרון ופרס ראש הממשלה למלחינים לשנת תשנ"ו. נמנה על
סגל המורים באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים עד צאתו לגמלאות בשנת 2018. כיהן כמלחין
הבית של התזמורת הסימפונית חיפה ושל התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. בוגר האקדמיה למוזיקה
ולמחול בירושלים ואוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה. למד קומפוזיציה אצל מרק קופיטמן
בירושלים ואצל ריצ'רד וורניק וג'ורג' קראמב בארה"ב.
דברי המלחין על יצירתו: "חזרה לדרום" נכתבה בשנת 1989 ומבוססת
על שירי אבא קובנר שהתפרסמו בספר השירים "חוּפה במדבר" (1970). יצירתו של
אבא קובנר מצטיינת בתיאורים של נוף המדבר ובדימויים דרמטיים ומיסטיים עזי הבעה. מקובץ
זה בחרתי שלושה שירים והלחנתי אותם לזמרת אלט ולתזמורת קאמרית הכוללת כסמל גם דרבוקה.
היצירה כתובה בשפה מודאלית וכוללת קשת רחבה של מרקמים, ממונודיה (בפרק השני לזמרת ללא
ליווי) עד הֶטֶרופוניה. היצירה מבטאת מעין מסע רוחני-סימבולי במדבר ומסתיימת בנגינת
הדרבוקה תוך היעלמות אל האופק המדברי. היצירה הוזמנה על ידי התזמורת הקאמרית הקיבוצית
ובוצעה בה לראשונה עם הסולנית מירה זכאי ז"ל בניצוח מאסטרו ליאור שמבדל בשנת
1989, במלאת שנה לפטירתו של אבא קובנר .
מילות השירים
1. קְרָב,
סוּסִי. אָנוּ מַפְלִיגִים הַלַּיְלָה שׁוּב. וְלֹא נָשׁוּב
רֵיקָם. נֵצֵא
בְּאֵין רוֹאֶה אוּלַי נִתְנַהֵל בְּאֵין מַפְרִיעַ.
אֲנִי חַיָּב
לִרְשֹׁם אֶת הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתוֹ כָּל עוֹד שְׂפָתוֹ
יֵשׁ לָהּ פֹּה
שׁוֹמֵעַ. עַל כֵּן עָלֵינוּ לְדַיֵּק. עַד יִדָּלֵק בְּחַלּוֹנָהּ הָאוֹר
נַעֲבֹר גָּדֵר
שְׁנִיָּה,
יְשִׁישִׁי
עָיֵף.
וְהוּא
מֵרָצוֹן צוֹעֵד,
אֲנִי
מִכֹּרַח.
שְׁתֵה, סוּס,
יִהְיֶה מַסָּע צוֹרֵב. כְּאֶל אַלְפֵי אַלְפֵי
יָמִים.
אוּלַי לֹא
שָׁוְא הַטֹּרַח.
2. בָּאנוּ בַּחוֹל. עֲדַיִן הַיֵּרֵחַ
מֵעָלֵינוּ תָּלוּי.
כְּשֶׁגַּם
הוּא יֵעָלֵם יִהְיֶה הָעוֹלָם עָלֵינוּ שָׁלֵם לֹא מֻכָּר.
כְּבָר אֵין
לַחֲזֹר.
מֵאָחוֹר הַדְּרָכִים
הַסְּלוּלוֹת.
הַרְחֵק
מֵאָחוֹר נִשְׁאַר עוֹלָם בָּדוּי.
מַה שֶׁצָּפוּי
לֹא נֵדַע
וְרַק שֶׁשֶּׁקֶט
עַכְשָׁו
וְאֵין אִישׁ
בֵּינֵינוּ
לֹא עֵד.
3. וְהוּא מִתַּחְתֵּינוּ זוֹרֵם. לְאִטּוֹ.
שְׁכַח
שֶׁקַּיָּם דָּבָר מִלְּבַדּוֹ. מְלַפֵּף לוֹ עַכְשָׁו
בַּמִּישׁוֹר
הַלָּבָן
גִּבְעַת
צִפֳּרִים חַיְשָׁנִית.
לְמָחָר יְטַַאטֶאנָּה
מִכָּאן
נִגְרָשׁ
בִּמְצוֹקָיו שׁוֹטֵחַ קְפָלָיו וְנִטָּשׁ
בַּמִּדְרוֹן
הַקּוֹפֵא נוֹדֵד
סוֹגֵר מַעְגָּל
חוֹזֵר וְיוֹצֵר
מוֹקֵד גַּל
חָדָשׁ
כְּמוֹ דַּפִּים
שֶׁל וִכּוּחַ אָרֹךְ
נִמְשָׁךְ
וִכּוּחַ נוֹרָא
וְהַכָּחֹל חֻפָּה
וְהָאָדֹם
שָׁחוּט.
שָׁמַיִם
גְדוּרִים בְּעֵדָה שֶׁל גְרָנִיט.
אֶצְבָּעוֹת
אֲרְכּוֹת.
עֵינֵי
הַבֵּית־דִין רוֹאוֹת.
שִׁשִּׁים רִבּוֹא
פְּסָלִים נוֹשְׁמִים בַּסֶּלַע.
פָּנַי
חֲטוּבִים בִּפְּרוֹפִיל.
לִפְנֵי
שֶׁעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי נִפְסַל כָּאן דְּיוֹקְנִי
בְּאֶבֶן
תַּשְׁתִּית.
וְהַחוֹל נִגָּשׁ.
אֲנִי מָלֵא אוֹתוֹ
הוּא מְעַלְעֵל
בִּי
דַּפֵי וִכּוּחַ
נִמְשָׁךְ - - -
יוזף היידן (1732–1809) | סימפוניה מס' 101
ברה מז'ור, "השעון" (כ-30 דקות)
Joseph Haydn (1732–1809) | Symphony No.
101 in D major, "The Clock"
1. Adagio – Presto (איטי מאוד –
נחפז) |
2. Andante (נינוח)
3. Menuetto: Allegretto (מנואט: מהיר למדי) | 4. Finale: Vivace (סיום: מלא חיים)
זוהי התשיעית משתים
עשרה הסימפוניות שהכין היידן לשני מסעותיו ללונדון. היא הולחנה ב-1793–1794, לקראת
המסע השני (1794–1795), לקונצרטים שייערכו באולם שבכיכר הנובר בלונדון בסדרה
למנויים של יוהן פטר סלומון. הבכורה נערכה ב-3 במרס 1794. הביקורת התלהבה: "[...]
כרגיל, החלק המענג ביותר במופע היה סימפוניה גדולה חדשה מאת היידן. היידן הבלתי
נדלה, הנפלא, הנשגב! את שני הפרקים הראשונים היה עליו להשמיע פעמיים לדרישת הקהל.
היצירה כולה חדורה רוח שמחה מעומק הלב. בכל פעם שהוא כותב סימפוניה חדשה אנו
חוששים, כל עוד לא שמענו אותה, שהוא עלול רק לחזור על עצמו, ובכל פעם אנו נוכחים
בטעותנו. לא יכול להיות בנמצא דבר מקורי יותר מנושא הפרק הראשון. ולאחר שמצא נושא
מוצלח שכזה, אין איש כהיידן היודע ליצור גיוון מתמיד, וזאת מבלי שיזנח את הנושא
שלו לרגע. [...] היה זה היידן, מה נאמר ומה נדבר!".
לפרק הראשון מבוא איטי, מן הקודרים והאפלים ביותר של היידן,
ובעקבותיו, שלא כנהוג, Presto (במקום Allegro) אנרגטי ועליז עד מאוד במשקל 6/8, העשוי להופיע בדרך כלל בפרק
האחרון! זהו פרק כמעט לגמרי חד-נושאי: הנושא השני, הפותח גם את חטיבת הפיתוח, הוא
וריאנט של הנושא הראשון (באותו מקצב ואופי), וכך גם שאר נושאי הפרק.
הפרק השני הוא שהעניק לסימפוניה את כינויהּ, "השעון", שניתן
על ידי המו"ל יוהן טרֶֶג (Traeg), עקב הליווי המתקתק לכל אורכו
בבסון ובפריטת הבסים, זאת כרקע למלודיה כמו-עממית בכינורות, המעוטרת בחופשיות
בשלוש וריאציות. (בטהובן יצר את האפקט הזה בסימפוניה ה-7 כחיקוי של המטרונום שזה
עתה הומצא, ופרוקופייב עשה זאת בנושא השני של "הסימפוניה הקלאסית"
כמחווה להיידן).
המנואט שבפרק השלישי, הארוך ביותר מכל הסימפוניות של היידן, יוצר
אווירה של אולם נשפים גדול וחגיגי. בטריו נשמעת תזמורת כפרית מנומנמת וממלמלת, שכמו
שוכחת להחליף את ההרמוניה ונזכרת בכך רק בפעם השנייה, בהומור היידני אופייני. זאת
כרקע לקטעי סולו של החליל והבסון.
לעומת הפרק הראשון הקליל, הפרק הרביעי מורכב ועשיר, ובכך מעביר את
כובד המשקל לסוף היצירה, מה שיעשה בטהובן בעשור הבא. יש בו אפיזודה סוערת ברה
מינור ברוח "סער ופרץ", פוגָטו מלומד ותפקיד וירטואוזי לכינורות.
כתבה: ענת שרון
תגובות
הוסף רשומת תגובה